ילדי הערפל
אף שראיתי רק חלק מסרטי הפסטיבל, אני מתקשה להאמין שתמצאו בו סרט יותר קורע לב. דיאם הא לה עוקבת מקרוב אחר שלוש שנים בחייה של די, בת לקהילת המונג המתגוררת בכפר עני בהרי צפון וייטנאם. די בת ה-12 עובדת בשדות האורז, לומדת בבית הספר, גולשת בפייסבוק בסמרטפון שלה, ומשחקת עם חברותיה משחק שחוזה את העתיד הצפוי לכל נערה בסביבה – חטיפה לצורך נישואים. אמה, שנחטפה בגיל 14, מקוננת תדירות על חייה בחברת בעלה השתיין ועלוב הנפש, אך היא לא גוננה על אחותה הבכורה של די שנחטפה לפני כמה שנים, ובגיל 17 היא כבר אם לשני ילדים. המורים בבית הספר מנסים להזהיר את התלמידים, וללמד אותם את זכויותיהם החוקיות – בווייטנאם אסור להינשא מתחת לגיל 18 – אך בבוא היום די תצטרך להתמודד עם הלחצים הכבירים שבאים עם מסורת של מאות שנים. דיאם הצליחה ליצור קשר חם עם הגיבורה התוססת שלה, וללכוד במצלמתה את האירועים המטלטלים תוך כדי התרחשותם. התוצאה היא דרמה תיעודית אינטימית ומרגשת מאוד, שזכתה בפרס הבימוי ב-IDFA (פסטיבל הקולנוע התיעודי של אמסטרדם).
אש האהבה
קטיה ומוריס קראפט נועדו זה לזו. אהבתם להרי געש חיברה ביניהם ובמשך 25 שנים צמד הוולקנולוגים התרוצצו בכל היבשות, חקרו התפרצויות, צילמו סרטים וכתבו ספרים. במהלך השנים הם איבדו עמיתים שנספו בהתפרצויות הרים שונים, ולכן ידעו איך להיזהר. ההרים האפורים מסוכנים יותר מהאדומים, מסביר מוריס, שהשתוקק לצלם את עצמו גולש על לבה אדומה. סרטה של שרה דוסה, המלווה בקריינות של מירנדה ג'וליי, משחזר את סיפורם באמצעות הסרטים שומטי הלסתות שצילמו הכי מקרוב שאפשר, ושלל ראיונות שנתנו לטלוויזיה הצרפתית. זה סרט סוחף, מסעיר ומרהיב עין עד מאוד על זוגיות חד פעמית ועל תופעת טבע שאין שני לה.
Nothing Compares
שינייד אוקונור, כבר בת 55, מספרת בקולה (היא נראית רק בסוף הסרט) את סיפור חייה המטלטל, הקריירה המופלאה שלה והתרסקותה המפוארת, בעקבות הופעתה ב-SNL ב-1992, שם ניצלה את השידור החי כדי לקרוע תצלום של האפיפיור כמחאה על כך שתמך בכמרים פדופילים. סרטה הנוגע ללב של קתרין פרגוסון מציג את אוקונור כאקטיביסטית לוחמת, שהקדימה את זמנה במאבקה האמיץ בכנסיה הקתולית ובדיכוי הנשים במולדתה אירלנד, ונענשה על כך קשות. הסרט מרוצף בחומרים ארכיוניים נהדרים (מרגש לראות את כריס כריסטופרסון מעניק לה תמיכה ברגע מהותי), ורק הלהיט האימתני שבכותרת חסר בו, משום שיורשיו של פרינס סירבו לאשר את הכללתו בסרט (אולי משום שהשניים לא חיבבו זה את זו). אוקונור, שאמה התעללה בה בילדותה ואביה שלח אותה לכמה שנים איומות בבית מחסה מגדלנה לנשים חוטאות, מספרת שהופתעה כשהפכה לכוכבת פופ, משום שהיא רק רצתה לצעוק את כאביה. הסרט אינו עונה על כל השאלות (כמו, איך מאבקיה הובילו אותה להחלטה להתאסלם דווקא) אך הוא מציג בפנינו דמות שונה, מגובשת ובוגרת, מזו שהצטיירה בכלי התקשורת.
לכתבה המלאה שפורסמה ב15.5.22 לקראת פסטיבל דוקאביב תל אביב