מבחר סרטים שמאתגרים את גבולות הז'אנר וממציאים מחדש את מושג התיעוד
הרומן הסוער והסודי שניהלה בנעוריה אֶמה, סבתו של הבמאי, נחשף מתוך מכתבי אהובתה, שהתגלו רק אחרי מותה. דמותה הפראית, המתגרה והמרדנית של האהובה, מרסל, נבנית מחדש מתוך קטעי ארכיון אמיתיים ובדויים ומוזיקה חושנית במיוחד.
חוקר הציפורים הגרמני מקס שונוֶטֶר אסף, מיין וצייר בדבקות כמעט 20 אלף ביצי ציפורים. באירופה המופגזת, האבודה, הוא ועמיתיו נאחזו באיסוף הזה כדי להימלט ממראות התופת, אל מקום שבו הכול שפוי כשהיה.
בֶּבָּה היא הבמאית רבקה האנט, צעירה אפרו-לטינית, בתם של מהגרים, שגדלה בניו יורק, תוך התחככות מתמדת בסוגיות של גזע, מעמד ופצעים משפחתיים היסטוריים. ארבעת פרקי סרטה משרטטים דיוקן עצמי טעון, עוצמתי, מפוכח וסוחף.
הסרט מורכב כולו מסרטוני יוטיוב שמתעדים שני עולמות מנוגדים המתועדים ממגוון של נקודות מבט – חופי הים של תל אביב והגבעות והוואדיות של הגדה המערבית. הקבלות של צורה ותוכן חושפות מצב של אלימות ושליטה – אדם על בעלי חיים, אדם על אדמה ואדם על אדם.
במישורי המלח ובמכרות המתכת, על צוקים תלולים ובבורות במדבר - פועלים מקסיקנים עושים את מלאכתם ביד, בכלים פשוטים, בקצב ובמאמץ הרחוקים להדהים מחיינו המודרניים. הסרט, המלווה בפסקול קולות העבודה בלבד, מזמין לחוויה חושית אסתטית כמעט פולחנית.
האם ניתן להכיר באמת שחקן שמוחק את עצמו בכל פעם שהוא מגלם דמות? אגב מערכת יחסים סוערת, מסוחררת, מתקרבת ומתרחקת, מנסה הבמאית לפענח את הגבר שמולה. ניסיונותיה מתורגמים ליומן לירי אישי מהפנט בשחור-ולבן.
מכתביה של L לאהוב שנטש אותה חושפים את הסדקים העמוקים בחברה ההודית, שמעליהם מנסים סטודנטים צעירים לדלג, בדרך לעתיד חופשי ומשוחרר יותר. שילוב טקסטים וקטעי קולנוע אותנטיים ומבוימים מעניק לסיפור גוון הזוי, חלומי ואפילו מכושף.
המגפה כפתה עליהם סגר, אבל בעולם הווירטואלי אפשר היה להמשיך להיפגש ואפילו להתאהב. הסרט, שצולם כולו בסגנון הווריטֶה, בעולם וירטואלי מצויר, מלווה זוגות שגילו שדווקא מאחורי דמויות בדויות אפשר לייצר אינטימיות נדירה.
סיפור מסעם המפתיע של גושי שַיש יוקרתיים הנחצבים ביוון, מסותתים בסין לפסלים כאילו-עתיקים ונשלחים בחזרה לאירופה המתגעגעת ליופי ההיסטורי (אבל בזול). זהו גם סיפור המטוטלת ההיסטורית-כלכלית הנעה כעת ממערב למזרח.
זווית יוצאת דופן אל אחורי הקלעים של ראיון שהעניק תלוניוס מונק לטלוויזיה הצרפתית בשנת 1968, מגלה את התבנית האטומה שלתוכה דוחסת התקשורת את מרואייניה, כדי שיתאימו לנרטיב מוכן מראש, גם אם אחד מהם הוא פסנתרן-על.
כלי נגישות