דוקאביב 2024 - הזוכים

סיפור עוצמתי ורב-שכבות שעוסק בעבר כמו גם בהווה. הסרט מהפנט מתחילתו ועד סופו בדימויו הכואבים של אדמה הספוגה בעבר מחריד ושל האנשים השואפים לטהר ולגאול אותה מחטאיה. דרך סיפורם של שלושה דורות של נשים, הסרט בוחן את המורכבות של אשמה, פוסט טראומה והעברה בין-דורית. על ידי הצגת דמויות שסתירותיהן הפנימיות והמאבקים האתיים שלהן מוצגים בסבלנות וללא שיפוטיות, הסרט מציף שאלות אוניברסליות ומעניק לנו הזדמנות להרהר בשאלות דומות לגבי ''האחו'' שלנו.

הסרט משלב באופן ייחודי הומור ואקטיביזם, והופך מסע חיפוש אישי אחר אדמה בירושה למסע עוצמתי ומאיר עיניים. גישתו הסאטירית והיצירתית של הבמאי חושפת את מנגנון ההתנחלויות תוך בחינה ביקורתית של הפיתוי שבפריבילגיות שהכיבוש מעניק. בנוסף לחשיפת המערכות הלא צודקות ולעיתים האבסורדיות של פרויקט ההתנחלות, הסרט מציג באומץ כיצד אנשים שמאלנים בעלי כוונות טובות, כמו רבים מאיתנו, גם יכולים להתאהב בפריבילגיות שהכיבוש מעניק, ובאופן פרובוקטיבי שואל: האם אנחנו באמת שונים מהמתנחלים?

באמצעות שילוב חכם של עדויות מצמררות, לצד הפחת חיים בפרוטוקולים מבית המשפט, הסרט לוכד בצורה מדויקת ומטלטלת את מהותו של פרק כואב בהיסטוריה של המולדת בה אנו חיים. העיסוק המאתגר בחומרים שהיו תחת צנזורה למעלה מ-65 שנים מצליח לפרוץ את מסגרת הזמן בה התרחשו האירועים ולהציף בכישרון רב שאלות עכשוויות ומהותיות הנוגעות בליבת הערכים עליהם מתחולל מאבק בחברה הישראלית. על ידי חקר האירועים הטרגיים, הסרט מעז להתמודד עם המאבק המתמשך בין חשיפה להסתרה, בין הכחשה לאמת ובין ציות לערעור, ומזמין את הצופים לשקול את תפקידם בעיצוב העולם הסובב אותם. הסרט משמש עדות לכוחו של הקולנוע התיעודי לגעת בפצעים חברתיים באופן שמקדם חמלה והבנה עמוקה יותר של המקום בו אנחנו חיים. הסרט מזמין שיח ביקורתי על המורכבות של ההיסטוריה המשותפת שלנו ועל הרלוונטיות שלה להווה. כל אלה הופכים את הסרט לזוכה ראוי של פרס חבר השופטים.

חקירה עדינה ואינטימית של מערכת היחסים המורכבת של נשים עם גופן.
תוך שימוש חכם במראה של חדר הלבשה בחנות חזיות יפואית ככלי לשיקוף מסעותיהן הפיזיים והרגשיים, חושפות יוצרות הסרט את העולם הנסתר של יחסן של גיבורות הסרט עם החזה שלהן. בהומור ובחן הסרט לוכד את המציאות היומיומית של חיים עם ובתוך הגוף הנשי ובדרכו הצנועה מאתגר ומשנה את התפיסה שלנו לגבי חזה נשי כפי שהוא הוצג באופן מסורתי לאורך השנים על המסך.

צילום עדין ומאופק שמצליח ללכוד ברגישות את המתח בין הקולקטיב חסר הפנים לבין ההוויה האינדיבידואלית של האדם, במסגרת קבוצה של עובדי חווה זרים בדרום הארץ.

עריכה מופתית, שלא אפשרה לנו להוריד את העיניים מהמסך, ואשר לא רק שוזרת את האירועים במיומנות אלא גם מנתחת באופן ביקורתי תופעות של שחיתות וגזענות ברשויות ישראל, משוטרים זוטרים ועד בית המשפט העליון.

באמצעות תחקיר מקיף וקפדני, חושפים יוצרי הסרט את האירועים שהובילו למותו הטראגי של אדם חף מפשע ושופכים אור על הרשת המסועפת של גורמים פוליטיים, חברתיים ומשפטיים הפועלים להשתקת האמת לטובת אינטרסים זרים.

בצורת. אין מים לבזבז, גם לא דמעה על אובדן של אהוב, על ייאוש, כשבכל פריים משהו חסר. בין שיבולים ואדמה סדוקה נגלה לנו סיפורה של אישה, של אם, בתוך חברה שמרנית וסגורה. כשמלאכת העריכה מקשיבה לקצב הפנימי של סאנווג'אני, לאט היא נחשפת, לומדת, עושה את צעדיה בתוך העולם המשתנה. המצלמה מאפשרת בעדינות לדמויות להיות בשיחות האינטימיות של קבוצת נשים עיקשות הנלחמות על מקומן ועתיד משפחתן באופן מעורר השראה. בין זחל המשי לאש הבוערת. סרט שבשקט שלו מצליח לספר לנו על הקהילה, האדם, אל מול האדמה, הבית, שואל שאלות, מחפש את הצורות בהן יש לנו השפעה ויכולת לגדול מחדש.
קולנוע דוקומנטרי קרוב, רגיש, מלא בקושי, חוכמה ורוך.

נימוקי השופטים: פורטרט חי ובועט של ילד ההופך לנער בעיר שהפכה למגרש משחקים מסוכן.
אנו פוגשים את סאני ובני משפחתו שחיים חיים שלמים בתוך בית שצפוף מדי מכדי להכיל נפש פרומה ועיקשת.
הסרט סוחף אותנו בפראות לאורך עשור והדמויות מתבגרות אל מול עינינו. הישג מרשים של קרבה של במאי לדמות.'' ולבמאי מסטיסלב צ'רנוב

פורטרט משפחתי אינטימי, חשוף ופגיע. ניכר כי הבמאית זכתה לאמון מלא מצד משתתפי הסרט, וזאת בזמן שהם בורחים על נפשם מפני גורל אכזר שפוגש אותם בכל רחבי העולם. לכך נדרשת הרבה רגישות אך לא די בה. כדי להצליח לתעד את האסון ומסע החיפוש באופן מפורט כל כך, נדרשת גם גישה מלאה, בזמן אמת, לרשויות המדינה שלוקחות חלק בתהליך.
זהו סרט דוקומנטרי שמשתמש בכל האמצעים שקולנוע מסוגל להציע: עריכה שיוצרת סטוריטלינג פנומנלי, צילומי אקטואליה, שימוש נהדר במוזיקה ואנימציה פואטית שהופכת את האינטימיות הרגשית לנוכחת מאוד.
באמצעות כל אלו סיפורה של משפחה אחת הופך לסיפור רחב יריעה, שחושף את סיפורן של משפחות רבות אחרות בעולם, הסובלות ממסעות הגירה מסכני חיים.
''עצים דוממים'' הוא הישג יצירתי וזוכה ראוי שהולך באמת מעבר לגבולות.

סרט תיעודי אקטיביסטי צריך לעבוד בכמה רמות כדי להצליח להיות נוגע ללב, עכשווי, חשוב וחושף. בחרנו לתת ציון לשבח לסרט הפותח צוהר אל עבר מציאות בלתי נראית, בה מתקיימים אי-צדק וגזענות; סרט המותיר את הצופים כועסים ומבולבלים; סרט בו אנו עדים להתנגשויות בלתי מסוננות, המעוררות שאלות לגבי המשמעות של ''להיות יהודי'' ולגבי תפקיד המדינה; ששואל האם ניתן להתעלם ולהסיט את המבט.
בחרנו לתת ציון לשבח לסרט תיעודי שמצליח לספר סיפור, לעורר מחשבה, לאתגר ולהזמין את הצופים לצאת מעבר למסך.

בצילום מרהיב בשחור לבן משרטט היוצר דיוקן של בועה שלכאורה מנותקת מזמן וממקום. הבנאליות של שגרת היום במרחצאות בוץ אי שם ברוסיה הופכת בסרט לתצוגה קולנועית מהפנטת של גוף, פנים וחומר. הבוץ הוא בו בזמן חומר ואלגוריה עם כובד רוסי. המלחמה עם אוקראינה כל הזמן מהדהדת ברקע. דיוקן של חברה בהכחשה המבקשת מרפא. ממה? הבוץ ממשיך לזרום.

צילומי סרט הוליוודי עתיר תקציב בישראל של סוף שנות השמונים משמשים כנקודת יציאה מפתיעה למסע קולנועי החושף את סיפורם הכואב של בני הפזורה הבדואית בישראל. כמעט ארבעה עשורים אחרי שרמבו ניצח את הרעים, חוזר באשיר אבו רביע, אמן האפקטים, לאתר הצילומים בנגב. אך המדבר נושא גם מטענים קשים של נישול והריסה.

'סרטה של דניאלה וולקר בוחן את מורכבות ההשלכות של השואה ואת הרלוונטיות שלה כיום. הסרט עוקב אחרי הנס-יורגן הס, בנו של רודולף הס מפקד מחנה אושוויץ, ונכדו קאי, ומפגיש אותם עם ניצולת השואה אניטה לסקר-וולפיש, ''הצ'לנית מאושוויץ'', וביתה מאיה.
וולקר מעלה שאלות כואבות על אשמה, אחריות, זהות וזיכרון, ומתמקדת בהשפעותיהם על בני הדור השני והשלישי, הן של הקרבנות והן של המרצחים. הסרט מביא תיעוד אודיו-וויזואלי ייחודי ושאינו מוכר, את עדויותיו של מפקד אושוויץ במשפטי נירנברג ובאוטוביוגרפיה שכתב לפני גזר דינו, תוך שימוש מחושב בחומרי הארכיון האייקוניים מתקופת השואה.
בזכות עבודת בימוי נוקבת ורגישה, נחשפים היחסים הבין-דוריים בשתי המשפחות במבנה נרטיבי דחוס ומהודק. הנס-יורגן בנו של הס עובר תהליך כנה ובלתי מתפשר, אניטה לסקר-וולפיש, חוגגת יום הולדת 98 ונקודת מבטה המפוקחת ואצילת הנפש מאירה את הסרט, ויחדיו הם נוגעים בסוגיות רלוונטיות במיוחד לימינו.

''ג'נטלמן בפנסיה, ללא משפחה, מחויבויות כלכליות או התמכרויות כלשהן'' – אלו הן דרישות הסף של גיבורת הסרט, אישה בת 72 המחפשת אחר קשר אינטימי ואהבה. הסרט הוא הזמנה לדייט מתמשך, בו הצופים עוברים תהליך היכרות הדרגתי עם הדמות הראשית, ממפגש ראשוני שטחי עם האופן בו היא מגדירה את עצמה באתר היכרויות, ועד לתחושה של קרבה אינטימית מלאת אמפתיה. ברגישות רבה ומלאת ניואנסים ועם הרבה הומור מעבירה אותנו היוצרת דרך מסע רצוף כישלונות וניסיונות חוזרים עם דמות קולנועית לא שגרתית שאינה מאבדת תקווה.

הסרט עוסק בנושא טעון ושנוי במחלוקת בדרך מקורית, כנה, יצירתית ונוגעת ללב. הסרט נוגע בעצבים החשופים המתקיימים בקשר האינטימי שבין אם לבתה בהומור, מורכבות, אנושיות ואמפתיה ומצליח לבטא עוצמה נשית מעוררת השראה.

הסרט משרטט בפנינו דיוקן משפחתי חשוף, דחוס, שובה לב, ומלא באופי ורגש של משפחה הנמצאת ברגע של אבל ומשבר. אב הבית הלך לעולמו ואנו הצופים מוזמנים פנימה לחדרו הצפוף לחלוק יחד, כתף אל כתף וללא פילטרים, את מנעד הרגשות המורכבים שחווים בני המשפחה הקרובים המתגודדים סביב ארונו. הסרט בוחן באומץ ובכנות חשופה את הדינמיקה המורכבת שבהתמודדות המשותפת עם מוות.

פורטרט משפחתי ייחודי של שתי אחיות ואביהן. במאית הסרט חושפת בצורה יוצאת דופן מערכת יחסים מורכבת ומלאת אהבה. באופן אמיץ ורגיש הבמאית מפנה את המצלמה למשפחתה המצומצמת ולעצמה ורוקמת סיפור של בית ללא אמא, אחות מתמודדת נפש ואב מיוסר שיוצא מגדרו לאהוב את בנותיו ללא תנאי.

הקרבה למוות אינה מאפילה על האור שמגיע מהדמות הראשית, שמסירותה ואהבתה למי שמתכונן למוות מובאת בחמלה וברגישות אסתטית גבוהה. הסרט מעורר אמפתיה לגיבורה ולדמויות שבוחרות לאפשר לה לסיים את חייהן, ומעלה שאלות מהותיות בנוגע ליחס שלנו לעולם הבא ולפרידה מיקירינו.

בתוך מסגרת סיפורית העוסקת בניסיון להשכין סטטוס קוו בין אנשים וחיות החולקים חיים בעיר אחת, ועם מעברים אינטליגנטיים בין קומדיה וסוריאליזם ובין רגש עמוק וחמלה, מציף הסרט שאלות של דו-קיום תוך כדי איום על הבית, יכולת הכלה של האחר, מידת רחמים ושכנות טובה. שילוב מדויק של הומור ומצוקה מייצר דרמה אנושית (וחזירית) סוחפת.

הצילום היוצא מן הכלל של הסרט לוקח את הצופים למעמקי היופי והקושי של החיים בטבע, מקום בו בני האדם והחיות קשורים במאבק אקזיסטנציאליסטי ובניסיון מתמשך להשיג את טיפת המים שתקיים אותם. המעברים בין השוטים של מרחבי המדבר לקלוז-אפים של הגיבורים מגבירים את הדרמה האנושית המתוארת ברגישות בסרט.

מערכות יחסים מורכבות - בין אמא לבת, בין דורות שונים ותקופות בחיים, בין רוח לגוף. מה הוא יופי? מה היא נשיות? ואיך מושגים אלה משתנים ומתעצבים עם חלוף השנים? את השאלות האלו מעלה הסרט ועליהן הוא מבקש לענות, בהתבוננות אוהבת ומלאת הומור. בעזרת עריכה מדויקת, נבונה ומתוזמנת להפליא, נוצר בסרט מארג מורכב שלוקח את הצופים למסע אינטימי עם הדמויות, מסע מלא בפאנצ'ים שמחברים בין רגש לצחוק.

הסרט מספר סיפור דרמטי של יחסי משפחה מורכבים שבהם אהבת אב ובת מתנגשת במסורת הפטריארכלית. בסרט אישי זה הבמאית מנסה לחפש תשובות למקומה בליבו של אביה, תוך גילוף מטאפורי באבנים המקיפות את ביתו ואת בית המלאכה שלו.

סרט קצבי ובועט, המשלב שחרור נשי מכבלי העבר וההווה שבמרכזו דמות מעוררת השראה. הפקה הקולנועית מקורית ופותחת צוהר לעולם דימויים ממכר וצבעוני.

סרט מסע של אב ובנו בהיפוך תפקידים, היוצאים לחפש קשר רגשי שאבד. השפה הקולנועית מוקפדת והמסע מעלה שאלות מעניינות על אחריות הורית.