אלו ימים מורכבים ומאוד לא פשוטים לעבוד על פסטיבל קולנוע. אירועי השבעה באוקטובר הותירו אותנו, כפסטיבל דוקומנטרי, עם שאלות ומחשבות רבות על הצורך בתיעוד, על המשמעות ואופני התיעוד, הסיקור והשימוש בחומרים המתועדים ואופן הצגתם (בפני מי, איך ומתי) – והכל בזמן ותוך כדי מלחמה. עברנו מעל חצי שנה, פרק זמן שמרגיש כמו נצח. אנו עדיין מצויים בתוך האירוע הקשה והמורכב הזה, בזמן שהחטופים עדיין לא שבו לחיק משפחותיהם והלחימה בעזה טרם הסתיימה (נכון לכתיבת שורות אלו). בחרנו לציין בפסטיבל השנה את תקופת השבר הזו ולדון ולהתבונן בה ממספר נקודות מבט מקומיות. במשך עשרת ימי הפסטיבל יוקרנו ארבעה סרטים קצרים שנעשו כתגובה מיידית לאירועים ולכאב שפקדו את כולנו, נשמע מהאנשים של מיזם עדות 710 על המשמעות והמטרות באיסוף ארכיון עדויות מקיף, נעסוק בדוקו ההיסטורי שפוגש את המציאות העכשווית, נקיים מפגש עיתונאים מיוחד שידון במלחמה ואמת במציאות של עיתונות מגויסת ונקרין סרט על משפחה אחת מקיבוץ בארי שהעולם סביבה חרב.
הטראומה והמשבר העמוק בהם אנו נמצאים, לצד הצורך לנסות ולהוביל לשינוי, ימשיכו להעסיק יוצרים וחוקרי קולנוע בימים ובשנים שיבואו וישפיעו על היצירה הקולנועית הישראלית העתידית.
אנו כפסטיבל מאמינים בכוחה של היצירה לבחון לעומק את התהליכים הקשים והמורכבים שעוברים על החברה הישראלית וביכולתה של אותה יצירה לשקם את עצמנו ואת סביבתנו.