כשאילנה צור הגתה את הרעיון להקים פסטיבל קולנוע תיעודי בתל אביב, היא לא העזה לדמיין קהל של עשרות אלפי צופים הנהנים ממאות סרטים מדי שנה. צור, אז יוצרת קולנוע, השיקה את פסטיבל דוקאביב הראשון בשנת 1999, עם 50 סרטים שהוצגו לאורך 4 וחצי ימים בפני 5,000 צופים בלבד. אילנה ניהלה את הפסטיבל ב-12 השנים הראשונות לקיומו, בשנתיים האחרונות כמנהלת אמנותית. היא צפתה בגאווה גדולה כיצד החלום שלה, שהתממש כנגד כל הסיכויים והתגובות הספקניות, צמח לחגיגת קולנוע בינלאומית שלוקחים בה חלק מיטב היוצרים בארץ ובעולם, ואשר הציבה את ישראל במקום של כבוד על המפה העולמית של הקולנוע הדוקומנטרי.אילנה ידעה בתוך תוכה את מה שרבים בקרב שוחרי הקולנוע בארץ למדו רק שנים מאוחר יותר: שהקולנוע הישראלי יכול להתגאות לא רק בסרטי דרמה משובחים, אלא גם ביוצרים דוקומנטריים מן המעלה הראשונה. היא סברה שגופי השידור בארץ, בתי הקולנוע והפסטיבלים האחרים, אינם מקדישים תשומת לב מספקת ליצירה התיעודית המקורית, ומעדיפים להתמקד בסרטים עלילתיים שמככבים בהם שחקנים מוכרים. באמצעות דוקאביב – הפסטיבל שהחל את דרכו בתל אביב והגיע לאחר מכן גם לפריפריה, בצפון ובדרום – היא שאפה (והצליחה!) להעניק במה שתאפשר חשיפה של אותן יצירות דוקומנטריות הנוגעות בלב החיים בישראל.
אילנה צור, שהלכה לעולמה בגיל 77 , ב-3 בספטמבר 2020 – יומו הראשון של פסטיבל דוקאביב ה-22 – הגיעה אל הקולנוע מ"קול ישראל", שם הגישה ויצרה תוכניות תעודה. אחת התוכניות שלה – שהתבססה על סיפור מעורבותו של דודה, איש הבולשת הבריטית, בלכידתו של יאיר שטרן – עוררה את תשומת לבו של הבמאי הדוקומנטרי יהודה קווה, שביקש לעשות ממנה סרט. צור הסכימה, בתנאי שתהיה שותפה לכל שלבי הפקתו של הסרט. את סרטיה הבאים ״אלטלנה״ ו״שנים טרופות״ (שעסק בניצולי שואה המאושפזים בבית החולים אברבנאל) כבר יצרה לבדה, ואף הציגה אותם בפסטיבלים שונים בעולם.
אילנה האמינה בכוחו של הקולנוע התיעודי לשנות מציאות. במהלך השנים שבהן ניהלה את פסטיבל דוקאביב ואת התוכנית האמנותית שלו, היא שבה והדגישה בראיונות, כי היוצרים הדוקומנטריים בישראל מצליחים להאיר תהליכים חברתיים חשובים במציאות המקומית, ואמרה כי לא מפתיע שסרטים אלה זוכים להצלחה בעולם. נושאים כמו הגירה, מפגשי תרבויות מזרח ומערב, מפגשי דתות וכמובן אקולוגיה היו בעיניה בעלי חשיבות עצומה, והיא הייתה בטוחה שהקולנוע התיעודי העוסק בהם תורם ליצירתה של חברה אזרחית אינטליגנטית, רחבת אופקים וביקורתית.
כשפרשה מניהול הפסטיבל, היא הצהירה שמעתה היא תנוח, תנצל את זמנה לטיולים בחו״ל ואולי גם תחזור ליצור סרטים. היא מימשה חלק מן ההבטחות הללו, אבל לא התרחקה מאוד ממפעל חייה – דוקאביב. בשנת 2016 יצרה את סרטה הדוקומנטרי האחרון והמשפחתי, "עיניים כחולות – עיניים חומות" אשר הוקרן בפסטיבל ובשנת 2018, בחגיגות ה-20 לדוקאביב, אצרה אילנה תוכנית מיוחדת של פנינים קולנועיות משנותיה כמנהלת אמנותית, שזכתה להצלחה רבה.
פרס מעבר למסך יוענק השנה ע"ש אילנה צור ז"ל. המועמדים לפרס הם סרטים ישראלים ובינלאומיים אשר יוצריהם או גיבוריהם פועלים על מנת להביא לשינוי במציאות החברתית, הסביבתית והפוליטית – קולנוע משנה תודעה אשר מחובר למציאות העכשווית. נושאים אלו היו חרוטים על לוח לבה של אילנה צור, והיא קידמה אותם לאורך שנותיה כמנהלת הפסטיבל.