זוכי פסטיבל דוקאביב 2022

זוכה הסרט הטוב ביותר לדוקאביב 2022 הוא קולנוע במובן הטהור של המילה. ביטוי של יצירתיות המנצלת עד תום את כלל אמצעי המבע הקולנועי. בניית סרט באורך מלא על בסיס חומרי ארכיון בלבד, ובמיוחד כאלה שהם בעלי אופי אישי כל כך, היא מעשה נועז שטומן בתוכו סיכונים ומלכודות. אך היוצרים היטיבו לקחת חומרים אלו ולרומם אותם מעבר להנאה הסינפילית ולנוסטלגיה הקיימת לזמנים עברו. בהענקת חיים חדשים למשפחה אחת במקום אחד, אנו מתוודעים לאופן שבו האושר, העצב והאינטנסיביות של חיי היום יום נכרכים האחד בשני ביצירה המתארת רוח חלוצית אלטרנטיבית בישראל, ושמייצרת קסם קולנועי יוצא דופן.

בבמאי הסרט הפגין שליטה מוחלטת באמצעי המבע הקולנועי בסרטו על צלם אשר בילה את חייו בעין הסערה של אזורי מלחמה. בסרטו מעלה הבמאי ביקורת על הציונות ועל מדינת ישראל מבעד לעדשה של מי ששימש כצלם מלחמות. לתוך מבט מקיף זה של הצלם נבלעים לבסוף גם חייו האישיים והציבוריים כאחד, כאשר כל משפחתו הופכת להיות חלק מעבודתו. מרשים במיוחד לראות כיצד מדיום אחד מיטיב להבין ולהגיב לפעולתו של מדיום אחר, ועבודת הבימוי המצוינת של רן טל עושה זאת בהצלחה יתרה.

סרט זה מותיר רושם באופן שבו יוצריו שוזרים במיומנות רבה בין הצורה לבין התוכן תוך טוויית סיפורה של דמות מרתקת ויצירתית. בדרכו השקטה והמעודנת מצליח הסרט לומר רבות בנושאים כגון אהבה, מוות, אבל, מיניות, חולי, יצירתיות ומשפחה, כל זאת מבלי לכפות אמירות נחרצות על הנרטיב ומבלי להסיט אותו לכיוון נטול אותנטיות. זהו גם דיוקן נהדר של אהבה בין אחים, תיאור מופלא ורגיש כל כך של אח שלוקח על עצמו את תפקיד שומר אחיו בכנות כואבת ויושרה אמיתית. תוך הקפדה על האופי הצנוע והמאופק של עבודת האמן, שבע השנים של אבשלום הופך לאחד מדיקונאות האמן הטובים ביותר של השנים האחרונות וככזה שראוי בכל פה לפרס חבר השופטים.

סרט ביכורים אמיץ זה עושה שימוש יצירתי וכמו תרפויטי בקולנוע באופן שהרשים את חבר השופטים המאמין בהבטחה הטמונה ביוצרים שלו. היחסים הקרובים של הבמאית והאמן מייצרים דיוקן כפול ומרתק שהוא מאבק לבעלות על יצירה. ביצירת ביכורים זו, מרגריטה ויניב לינטון מסמנים עצמם כצמד במאים שעבודתם המשותפת עוד תעורר עניין רב בשנים הבאות.

בסרט זה נראה כי הצלם עשה את הבלתי אפשרי כשהציג עיר, שעל פי רוב מוצגת כמשמימה ואפרורית, כספקטקל עז, נועז, פרוע, חופשי ומשוחרר. בהדגשת החיים והצבע של קריית מלאכי יצר הצלם שפה ויזואלית המשיבה לאוכלוסייה של מקום זה את הכוח והייצוג שלה.

בעבודת עריכה מופתית הצליחה עורכת הסרט לטוות קו נרטיבי היוצר דיוקן של אמן, של משפחה, של חברה ושל מדינה, המשתלבים יחד לחוויה קולנועית עוצמתית ודינמית, המתארת את השינויים הפוליטיים והאמנותיים בהשקפתו של אדם אחד לאורך שנות הקריירה שלו. עורכת הסרט יצרה קונפליקט מרתק בין זיכרון של דימוי לבין הדיסוננס המתקיים בזיכרון המועבר בעל פה.

בהסתמך על תחקיר רחב יריעה שכלל צוות רחב של אנשים ששמו להם למטרה לא רק לחקור את המיתוסים ואת הנרטיב המכוננים של מדינת ישראל, אלא גם אירועים מודחקים ומוכחשים בהיסטוריה הישראלית, עבודת התחקיר שנעשתה לסרט זה ראויה לכל פרס. הסרט מחבר יחד את הסיפורים השונים והפרספקטיבות המתנגשות לגבי הטבח שהתרחש בכפר שהסרט נושא את שמו, במהלך מלחמת 1948. סרט מאתגר זה מאיר מחדש פיסת היסטוריה אשר עד כה הודחקה והוסתרה באופן מעורר תהיה וקורא לנו, כצופים וכחברה, לתהות באשר לעמדה שלנו, לפעולה או לאי-הפעולה שלנו.

הסרטים המועמדים לפרס זה שמים דגש על פרספקטיבה היסטורית הקשורה לתהליכים, מקומות ותקופות משמעותיות בהיסטוריה של ישראל. נדמה כי סרט אחד גילם בתוכו חלק נכבד מכל המרכיבים הללו והצליח לחבר את יצירתו של אמן באופן רחב יותר לאירועים היסטוריים מרכזיים הקשורים בייסודה של החברה הישראלית העכשווית. "1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר-עם" הינה יצירה מלאת יושרה, תחכום, כנות ועצמה מאופקת, אשר ללא ספק תציב סף גבוה במהדורות עתידיות בהן יוענק פרס משמעותי וחדש זה.

בסרט הביכורים שלה, דיאם הא לה מספרת את סיפורה המרגש של די, נערה אמיצה וחריפה מקהילת המונג בצפון וייטנאם, הלכודה בין המסורת האכזרית עתיקת היומין של חטיפת נערות לצורכי נישואים לבין הרצון שלה להמשיך את ילדותה ולסיים תיכון. במבט צלול ולב פתוח, בגרות ורגישות – ומבלי להתפשר על איכות העשייה הקולנועית – מצליחה דיאם לספר סיפור ייחודי סוחף ועם זאת אוניברסלי ורלבנטי. כל האמור לעיל, יחד עם הצילום האינטימי ומלא החיות של הבמאית והעריכה האינטליגנטית, הופכים את "ילדי הערפל" לסרט הבולט ביותר בתחרות הבינ"ל השנה.

במאי הסרט איגור איבנקוב יוצא למסע להצלת זיכרונו של סבו האהוב אשר הולך ונמוג אל מול עיניו ולעין מצלמתו.
סבו שובה הלב, ליאוניד בורלקה, היה פעם צלם מפורסם בתעשיית הקולנוע הסובייטית באודסה. כעת, איגור מנסה נואשות להחיות את זיכרונו החמקמק של סבו ולהנכיח את מורשתו על ידי צלילה אל תוך תצלומיו הנשכחים והפגומים וסרטיו הרבים. הגישה הרעננה והצנועה שמפגין איגור בסרטו הראשון הופך את הסרט המפתיע הזה לסיפור מרגש על היכולת של הקולנוע להנציח את החיים עצמם.

סרט שמזמן את הצופים לתור אחר האמת תוך חריגה מאזור הנוחות של כולנו. אמת זו שוכנת בינות למגוון החוויות האנושיות ומזכירה לנו כי למרות תפיסות העולם השונות שלנו, הדמיון בין בני האדם גדול מכפי שנדמה לנו. זהו סיפור שמתחיל בתקווה, דרך עיניהם של שני פרוטגוניסטים המייצגים קצוות שונים של הספקטרום, ויחד עם זאת מחוברים זה לזה מכורח הנסיבות. דרך מסעם המשותף הם מלמדים אותנו שיעור באמפתיה וסובלנות, ביכולתם הייחודית לתקשר את הפגיעות שלהם. מסיבה זו, העובדה כי לבסוף דמויות מרשימות אלה נכנעות וקורסות תחת עול הקונפליקט שבתוכו הן מתקיימות, הסרט נותר כסיפור על אנושיות ואהבה, סיפור שנע ומהדהד הרחק מעבר לגבולותיו המקומיים.

עבור הישגים יוצאי דופן בשרטוט דיוקן אינטימי של אימהות והמסע האמיץ והבלתי מתפשר אל עבר החופש תוך התמודדות עם סכנה ועם תנאי צילום מאתגרים.

סרט שנברא מעבודה של שנים רבות. המסע המוקפד הזה, שעוסק בעולמם של פועלים, מסופר באמצעות שפה קולנועית וקולית מעוררת השתאות. הסרט מצליח להכניס אותנו, הצופים, לתוך עולמה של הקהילה המרוחקת הזו, של גברים עובדים. ועובדה זאת הופכת למרשימה עוד יותר, מכיוון שהוא עושה זאת מבלי להשתמש אפילו במילה אחת. בעולם כאוטי של דימויים מהירים וחד פעמיים, שמחנו לגלות סרט מאופק, שמאפשר הרהור, מחשבה, והתבוננות שקטה ועמוקה.

יצירה שמתוך מיעוט בחומר ארכיוני, השכילה ליצור סרט שהוא עולם ומלואו, בשפה ייחודית ומכשפת. הסרט מצליח לחשוף סיפור שנשכח והוכחש, עולם נשי, סודי ואינטימי, מלא באהבה, חמלה ואומץ.

הסרט המדיטטיבי והעשיר ויזואלית ונרטיבית, מביא את שלוש הדקות הנשכחות שצולמו ב-1939 בעיירה הפולנית נסיאלסק ומקים אותן לתחייה, בזכות תחקיר מקיף ומעמיק בשאלות של נסיבות הפקתן. הסרט מספר את סיפורה של העיירה ותושביה היהודים ממגוון זרמים, שחיו זה לצד זה, והוא נותן שם וקול לחלק מהמצולמים.

הסרט העוצמתי הזה מצליח להעביר חוויה סוחפת, על מילים שעוברות דרך אנשים ומשפיעות עליהם לכל החיים. תוך שימוש בשפה קולנועית מקורית, של מינימליזם ודיוק אמנותי, הסרט נותן קול לאנשים, השקופים בדרך כלל, המשמשים כמתרגמים, ומצליח לתרגם בעוצמה את הנטל ואף הכאב הטבועים במלאכתם המכרעת. השפה המסוגננת והמונולוגים מחוץ למסך יוצרים ריחוק, אבל כזה שדווקא מצליח לייצר רגש, ולגעת. הסרט מהדהד את כל אזורי הסכסוך בעולם – בהם אנשים עדים לאלימות – ומדגיש את האחריות של האנשים האמונים על תרגום, במובן הרחב של המילה, ואת החשיבות של אקט זה.

דיוקן עדין ונוגע ללב של אישה חזקה, שחייה הקטנים והשלווים בהווה, בחווה שלה, נשברים בגלל רעילות של מערכת חמדנית ומושחתת מן העבר. השוטים האינטימיים של רגעי היום-יום הקטנים, השימוש באור הטבעי, התפאורה הפואטית והקצב הרגוע – כמו מחבקים את דמותה מעוררת ההשראה, ומשאירים אותנו עם אהבתה וחוסנה, על אף המצב המקומם.

על טיפול קולנועי מרענן ומלא יצירתיות, על עריכה מהודקת ובימוי מהודק ורגיש. הסרט לוכד את הצופה אל תוך סיפור רב ממדי ומרגש על הגירה כפולה ועל גיבור שבכל מאודו וכנגד כל הסיכויים מתעקש להאמין בחלומו.

על מציאת יופי ומשמעות בפינה עגומה של המציאות בימינו. על היכולת לקחת סיפור חדשותי ולהפוך אותו למשל קולנועי פואטי על החיים והמוות ועל המפגש האכזרי בין בני האדם לסביבתם.

על עקשנות, התמדה ונחישות בליווי גיבורי הסיפור ברגעים מורכבים. על אומץ לשאול שאלות שלא מתפשרות. דרך נקודת מבטו האינטימית של הבמאי הצופה נחשף להתמודדות יוצאת דופן של הגיבורים עם מציאות חייהם.

על צילום חכם ומדויק שלוקח את הסרט למקומות פואטיים ומוסיף רבדים עמוקים לסיפור.

על פרישת סיפור משפחתי בדרך יוצאת דופן ונוגעת ללב, מלאת חן והומור ומבלי לוותר על אף זווית של הסיפור. על שילוב יפהפה של ארכיונים, אנימציה ייחודית וסטילס. על נקודת מבט אישית ואוניברסלית שבוימה ונערכה בחוכמה ובכישרון רב ועל אנימציה מרטיטת לב.

סרט עם חיבור אישי מרתק, גישה קולנועית מקורית ומרעננת, ופוטנציאל לאמירה על נושא בעל משמעות חברתית רחבה.

סרט עם גישה קולנועית מרתקת ותרבותית, חשובה, שמחברת בין עבר להווה באמצעות מבט פמיניסטי בסיפורה של מירה פרלוב.

אירוע מחולל שגרם ליוצר שהוא גם הקורבן לצאת למסע חיפוש אישי מרתק ובעל פוטנציאל קולנועי ורגשי רב.

עשייה קולנועית מרתקת עם מבט קולנועי מקורי שחשוב לשמור ולטפח. פרויקט בעל פוטנציאל למתוח את גבולות הז'אנר.